פסיקה: פרסום כי אדם פנה לבית משפט ואינו מציית לרבנים (''לא ציית דינא'') אינו לשון הרע
- נ. בן חיים ושות' עורכי דין
- Mar 30, 2023
- 1 min read
העובדות: התובע טען כי הנתבעים עוולו נגדו בלשון הרע, בפרסמם כי אינו מציית לרבנים מסוימים, אשר אסרו עליו לפנות לבית משפט בנוגע לסכסוך שבינו לעיריית בני ברק, וציוו עליו תחת זאת לברר את העניין בפני "בית דין הדן ע"פ דיני התורה".
נפסק: בית המשפט (כב' השופט אמיר דהן) דחה את התביעה וקבע כי פרסום על אדם כי הוא מנצל את זכותו היסודית והלגיטימית לפנות לבית משפט אינו יכול לבוא בגדר לשון הרע.
בית המשפט פירט מספר נימוקים לקביעתו זו:
א. על פי הפסיקה בית משפט בישראל לא יקבע כי עצם הפניה לבית משפט בישראל היא רע והביקורת עליה היא לשון הרע.
ב. הודאת בעל דין בעצם הגשת התביעה : התובע עצמו אינו יכול לפנות בתביעה לבית משפט זה ללא שהוכיח היתר הלכתי – ויחד עם זאת להחזיק בטענה כי הדבר הוא בחזקת איסור הלכתי שעצם פרסומו הוא לשון הרע.
ג. כשל בהגדרת קבוצת הייחוס : התובע לא הראה כי קבוצת הייחוס "הציבור החרדי" מתייחסת לפניה לבית משפט כנגד דעת רבנים כאל "רע" ולביקורת עליה כאל "לשון הרע" שכן ציבור חרדי גדול פוקד דבר יום ביומו את שערי בתי המשפט ורואה בכך היתר גמור. מנגד, המציאות השוררת במשפט העברי דהיום, מראה כי כל המבקש "דין תורה" שלא בענייני ממונות ומשפט מנהלי - לא יוכל למצוא מי שידון אלא "בין לדין ובין לפשר" כלומר דין לא ימצא ולכל היותר יוכל למצוא לו מוסד מפשר שבו יושבים אנשים שומרי תורה ומצוות.
ד. כשל לוגי בסיסי : אין בית משפט יכול לקבוע כי עצם פניה אליו ואל שכמותו לבקשת סעד היא בגדר "רע" והמפרסם פניה זו חוטא ב"לשון הרע" מבלי להיקלע לסתירה לוגית בסיסית.