פסיקה: כדי ליהנות מהגנת הבעת דעה יש להפריד בבירור בין העובדות לפרשנות

ת"א (שלום ת"א) 56450-12-21 דרעי נ' כספית (28.8.2023)

העובדות: יו"ר ש"ס, ח"כ אריה דרעי, הגיש תביעת לשון הרע נגד עיתונאי בכיר ובעל טור בעיתון "מעריב", בעקבות שני טורים שפרסם בדצמבר 2021, כשמונה חודשים לאחר אסון מירון. בטור הראשון (17.12.2021) נכתב: "דרעי, עבריין מורשע שדמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו". בטור השני (24.12.2021) התייחס העיתונאי לוועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון, וכתב כי מן העדויות שנשמעו בפניה "עולה בוודאות" שהדחיפה לקיים את ההילולה במתכונתה הרגילה, ללא הגבלות, הגיעה מדרעי, וכי מעורבותו בקיום ההילולה בלי הגבלת כניסה עולה מן העדויות בבירור.

טענות התובע: לטענת דרעי, האמירה שדמם של הנספים "מרוח על ידיו" מייחסת לו אחריות ישירה למותם, אף שאחריות כזו לא נקבעה - לא בבית משפט ולא בוועדת החקירה. עוד טען כי בפרסומיו ביקש העיתונאי להשפיע שלא כדין על עבודת ועדת החקירה, בניגוד לסעיף 24א(א) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968, וכי הדברים פורסמו בכוונה לפגוע בו. הוא תבע פיצוי של 400,000 ₪.

טענות הנתבע: העיתונאי טען כי המשפט על "הדם על הידיים" הוא דעתו האישית בלבד. בטור השני הבהיר שמדובר ב"משפט שבא לשקף את דעתי הפרטית ולא עובדה כלשהי", שהתגבש בעקבות העדויות שנשמעו בוועדה, וכי לדעתו דרעי הוא אחד האשמים באסון. לדבריו, בעת האסון כיהן דרעי כשר הפנים, פעל בפועל כשר הדתות והיה חבר בקבינט הקורונה, ופעל לפתיחת ההילולה לציבור ללא הגבלת מספר המשתתפים, חרף התנגדות משרד הבריאות. עוד טען כי "דם על הידיים" הוא מטבע לשון ולא מונח משפטי, וכי עומדות לו הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע) והגנת תום הלב (סעיף 15).

רקע נוסף: בית המשפט ציין כי לאחר הגשת התביעה שלחה ועדת החקירה מכתבי אזהרה לשורה של אישים, ודרעי לא היה ביניהם.

ההכרעה

בית משפט השלום בתל אביב (השופט אביים ברקאי) קיבל את התביעה בחלקה:

• אין "פרסום מותר": הפרסום אינו נכלל בפרסומים המותרים שבסעיף 13 לחוק - העיתונאי אינו חבר ועדת החקירה, והטור לא היה "דין וחשבון נכון והוגן" על דיוניה.
• "עבריין מורשע" - מוגן: דרעי הורשע בעבר בפלילים, ולכן עומדת לנתבע הגנת אמת הפרסום. העובדה שחלפו שנים רבות מאז ההרשעה אינה שוללת את החופש להזכיר אותה, ובהזכרתה היה עניין ציבורי.
• "דמם ... מרוח על ידיו" - לשון הרע: האמירה מקשרת ישירות בין מותם של 45 הנספים לבין דרעי. קורא סביר עשוי להבין ממנה שהוא האשם במותם, ומדובר בקביעה עיתונאית בדבר אחריות אישית לאירוע מסוים וקונקרטי - לא באמירה כללית.

מדוע נדחתה הגנת הבעת הדעה

הנתבע טען להגנת סעיף 15(4) לחוק, המגנה על הבעת דעה בתום לב על התנהגותו של אדם בתפקיד ציבורי. בית המשפט דחה את הטענה: יש לבחון אם מדובר בדעה של המפרסם, או באמירה עובדתית על הנפגע שהוצגה בדיעבד כ"הבעת דעה". כאשר פרסום משלב עובדות ודעה, אין די בכך שהדעה נשענת על עובדות - אם העובדות עצמן הן לשון הרע, יש להוכיח אותן, ויש להקפיד על הפרדה ברורה בין תיאור העובדות לבין הדעה עליהן (בית המשפט הפנה לד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ). האמירה על "הדם על הידיים" לא עמדה בדרישה זו.

עוד נקבע כי לא עומדות לנתבע הגנת "העיתונאות האחראית" לפי סעיף 15(2) - בין היתר משום שלא פנה לדרעי לקבלת תגובה לפני הפרסום - וגם לא הגנת אמת הפרסום ביחס לאמירה זו.

הפרסום השני

לגבי הטור השני נקבע כי אין בו לשון הרע. הוא מתאר עדויות שנשמעו בוועדה ואינו מייחס לדרעי אשמה ישירה במות הנספים. בנוסף, ההגבלות שהוזכרו בו הן הגבלות ההתקהלות בתקופת הקורונה, ולא הגבלות בטיחות - והאסון לא נגרם בשל נגיף הקורונה.

הפיצוי

בית המשפט קבע כי הפרסום נעשה במכוון, אך לא הוכח שנעשה "בכוונה לפגוע" כמשמעותה בסעיף 7א(ג) לחוק. בקביעת הפיצוי הביא בחשבון את הבמה שבה פורסמו הדברים ואת מעמדו של הנתבע, וגם את הטור השני, שריכך במידה מסוימת את הראשון. הנתבע חויב לשלם לדרעי 40,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪. בקשת התובע לחייב את הנתבע בפרסום תיקון או הכחשה נדחתה.