פסיקה: מלווה של חברה שקרסה לא יכול לגבות את החוב מבעל המניות אם לא הוכיח שימוש לרעה בחברה עצמה

ת"א (מחוזי ת"א) 32589-04-19 וולת'סטון נדל"ן 23 – שותפות מוגבלת ואח' נ' עו"ד אילן מוריאנו (בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, כב' השופט ארז יקואל, סגן נשיא; 19.10.2025)

מי שמלווה כסף לחברה בע"מ, או מספק לה סחורה או שירותים, מתקשר עם החברה, לא עם בעליה. כשהחברה קורסת, הנושה פונה לא פעם אל בעל השליטה ואל המנהל באופן אישי, בטענה שהם עומדים מאחורי מה שקרה. פסק הדין בעניין וולת'סטון מראה עד כמה קשה לעשות זאת בדיעבד, גם כשהנושה כבר זכה בפסק דין נגד החברה.

העובדות

התובעות הן שתי שותפויות מוגבלות שמעמידות הלוואות ליזמים של פרויקטים לפי תמ"א 38, וחברת הניהול שלהן. הנתבע החזיק במניות של חברת קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ ושימש מנהלה. בפרויקט היה מעורב גם אדם נוסף, שתיאר את עצמו כ"מנהל הפרויקטים" של החברה, ובאותה תקופה ריצה עונש מאסר בגין עבירות בתחום דיני התאגידים וניירות הערך.

בספטמבר 2014 נחתם הסכם הלוואה בסך 2,750,000 ש"ח לפרויקט חיזוק ובנייה ברמת גן. החברה הצהירה שתגייס 4,750,000 ש"ח ממלווים פרטיים, ושסכום של 3,800,000 ש"ח יופקד בחשבון נאמנות. בהסכם נכתב שבעלי השליטה בחברה הם הנתבע ו"גורם נוסף שאינו מעוניין בשלב זה בחשיפת זהותו".

הפרויקט נקלע לקשיים זמן קצר לאחר קבלת היתר הבנייה בפברואר 2015. הכספים מהמלווים הפרטיים לא הגיעו, שלושה קבלנים עזבו בזה אחר זה, ובודק שמינה בית המשפט מצא שאין היתכנות כספית להשלים את הפרויקט, ושכ-4.2 מיליון ש"ח לא הופקדו בחשבון הנאמנות. התובעות תבעו את החברה וקיבלו פסק דין להשבת ההלוואה בתוספת הפרשים, בסכום כולל של קרוב לארבעה מיליון ש"ח. החוב לא נפרע, ונגד החברה נפתחו הליכי פירוק. בשלב זה הגישו התובעות תביעה נגד הנתבע עצמו, בטענה שיש לחייב אותו אישית בחוב, מכוח הרמת מסך, מכוח דיני הנזיקין ומכוח דיני החוזים.

ההכרעה

בית המשפט דחה את התביעה על כל עילותיה. נקודת המוצא הייתה שהשאלה מי אשם בקריסת הפרויקט אינה מכריעה. החבות של החברה כבר נקבעה, והשאלה היא אם יש בסיס בדין להטיל אותה גם על בעל המניות (פסקה 14).

הרמת מסך בטענת תרמית. סעיף 6(א)(1) לחוק החברות מאפשר לייחס חוב של חברה לבעל מניה רק במקרים חריגים, כשהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת נועד להונות או לקפח נושה, או כשנלקח סיכון בלתי סביר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. בית המשפט הדגיש: "לא די בתרמית 'סתם' המבוצעת על ידי חברה, או אורגן בחברה". הנושה צריך להראות שהאישיות המשפטית של החברה עצמה שימשה מגן למי שביצע את התרמית (פסקאות 21-22). במקרה זה, הנתונים על החברה היו ידועים לתובעות בעת ההתקשרות. גם הסתרת זהותו של הגורם הנוסף לא הספיקה, שכן התובעות הסכימו מראש לסעיף שהשאיר את זהותו חסויה, והמשיכו לעבוד מולו גם לאחר שגילו מי הוא (פסקאות 23-27).

עירוב נכסים. התובעות טענו שכספים שנועדו לפרויקט עברו לנתבע. בית המשפט קבע שלא הוכח לאן הלכו הכספים, ושהעובדה שהכסף לא הגיע ליעדו אינה מלמדת שהוא הגיע לכיסו של בעל המניות. העד היחיד של התובעות אישר בחקירתו שאינו יודע מה עלה בגורל הכספים (פסקאות 31-33).

מימון דק. טענה זו נוגעת להון העצמי של החברה ביחס להיקף עסקיה, לא לקשיי המימון של פרויקט מסוים. התובעות לא הביאו נתונים על ההון ועל הנכסים של החברה, ולכן גם עילה זו נדחתה (פסקאות 34-36).

אחריות אישית בנזיקין. בית המשפט הבחין בין הרמת מסך לבין אחריות אישית של אורגן שביצע בעצמו עוולה (פסקה 39). המצגים שעליהם נסמכה התביעה ניתנו בשם החברה ונחתמו בידיה. לפי סעיף 57 לפקודת הנזיקין, תביעת תרמית בגין מצג על אופיו, התנהגותו, האשראי או העיסוק של אדם, שנועד להשיג בשבילו אשראי או כסף, מחייבת מצג בכתב החתום בידי הנתבע עצמו. מצג כזה לא הוצג. גם עילת הרשלנות נדחתה, משום שלא הוכח מה היה חלקו האישי של הנתבע בהחלטות (פסקאות 42-44).

אחריות אישית בדיני החוזים. חובת תום הלב במשא ומתן לפי סעיף 12 לחוק החוזים חלה גם על אורגנים של החברה. אולם כדי לחייב אורגן באופן אישי לא די בהפרה לפי מבחן אובייקטיבי, ויש להוכיח "אשם אישי, סובייקטיבי" (פסקה 48). בית המשפט קבע שהתנהלות החברה שלא בתום לב "לא מוביל מניה וביה לחיוב אישי של בעל מניותיה ומנהלה" (פסקה 51). כאן, מעדות העד של התובעות עצמן עלה שהנתבע לא היה בקיא בפרטי מבנה הבטוחות, שבו טיפל הגורם הנוסף, ולכן לא הוכחה מודעות אישית שלו לפער בין המצג לבין המציאות (פסקאות 53-55).

לבסוף העיר בית המשפט שהתובעות ייחסו משקל לרקע האישי של הנתבע, כקצין לשעבר ועורך דין. לדבריו, אם ביקשו להסתמך על הנתבע עצמו, "היה עליהן לדרוש כי יערוב באופן אישי למחויבויות החברה" (פסקה 56). התביעה נדחתה, אך כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, בין היתר משום שמהלכי הנתבע, אף שאינם מקימים חיוב אישי, "מותירים תחושת חוסר נוחות" (פסקה 57).

המשמעות

פסק הדין מיישם את ההלכות הקיימות ואינו קובע הלכה חדשה, אבל הוא ממחיש היטב את הפער בין חשד לבין הוכחה. כדי להרים את המסך לא מספיק להראות שהחברה הטעתה או לא שילמה. צריך להראות שהשימוש בחברה עצמה הוא הכלי שבאמצעותו הונה הנושה, למשל ריקון החברה, עירוב בין כספי החברה לכספי בעליה, או הון עצמי שאינו מספיק לפעילותה. את כל אלה צריך לבסס בראיות. עדות יחידה של מנהל הנושה, בלי מסמכים שמראים לאן זרם הכסף, לא הספיקה.

פסק הדין מבהיר גם שאחריות אישית של מנהל היא עילה נפרדת מהרמת מסך, ושגם היא דורשת אשם אישי וסובייקטיבי. מנהל שחתם בשם החברה ופעל במסגרת תפקידו אינו הופך לחייב רק משום שהחברה לא עמדה בהתחייבויותיה. מנגד, הפסיקה מכירה במקרים שבהם מנהל שפעל בחוסר תום לב אישי יחויב, ולכן יש חשיבות רבה לשאלה מי מסר את המצג, בכתב או בעל פה, ומה ידע באותה עת.

מדובר בפסק דין של בית משפט מחוזי, שניתן אחרי שמיעת ראיות, וההכרעה בו נשענת במידה רבה על חולשת הראיות שהובאו.

בשורה התחתונה לבעלי עסקים

• לנושים: אם ההחלטה להלוות או לספק אשראי נשענת על האדם שעומד מאחורי החברה, דרשו ממנו ערבות אישית בכתב כבר בשלב ההתקשרות. תביעה להרמת מסך בדיעבד היא דרך קשה ויקרה.
• לנושים: אל תסכימו לסעיפים שמסתירים את זהות בעלי השליטה. מה שהסכמתם לו בעת החתימה יעמוד לחובתכם אחר כך.
• לנושים שכבר בתביעה: הרמת מסך מחייבת ראיות ממשיות, כגון תיעוד של העברות כספים, דוחות כספיים או נתונים על ההון העצמי. עדות כללית על "כסף שנעלם" אינה מספיקה.
• לבעלי מניות ולמנהלים: שמרו על הפרדה מלאה בין כספי החברה לכספיכם, וחתמו על מצגים בשם החברה בלבד. עם זאת, מנהל שמוסר ביודעין מידע כוזב עלול לשאת באחריות אישית גם בלי הרמת מסך.

מקורות

• ת"א (מחוזי ת"א) 32589-04-19 וולת'סטון נדל"ן 23 – שותפות מוגבלת ואח' נ' עו"ד אילן מוריאנו (כב' השופט ארז יקואל, סגן נשיא; 19.10.2025)
• חוק החברות, התשנ"ט-1999, סעיף 6(א)(1)
• פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיפים 56 ו-57
• חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, סעיף 12
• פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, סעיף 54